חזקת הגיל הרך – דוח ועדת שניט

ועדת שניט ערכה מחקר מקיף ומעמיק במהלכו בחנה את היבטיה המשפטיים של אחריות הורית בתהליך הגירושין. מסקנותיה עוררו לא מעט מחלוקות, בעיקר בנושא ביטול חזקת הגיל הרך והחלפתה באחריות הורית משותפת. למרות שטרם ניתן ביטוי תחיקתי לביטול חזקה זו, הרי שפסקי דין רבים מתחילים להראות את "ניצני השינוי". הסיבה לשינוי התפיסתי נובעת מהקו המנחה כי טובת הילד עומדת בראש סדרי העדיפויות, ועל כן מוטלת על הוריו החובה להתייחס בכובד ראש למימוש זכויות הילד וצרכיו ההתפתחותיים. מטרת הועדה הייתה לבחון מחדש את יישום הכללים הנוגעים למימוש ההורות ולקביעת משמורת והסדרי ראייה המעוגנים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962. כל זאת תוך התמקדות ומתן המלצות בדבר תחולתו של סעיף 25 לחוק המתייחס לחזקת הגיל הרך. סעיף זה קובע כי בעת גירושין, תינתן לאם משמורת אוטומטית על כל ילד משותף שגילו אינו עולה על גיל 6, אלא אם כן הוכחה אי כשירותה לגדל את ילדיה. מגיל 6 ומעלה המשמורת נקבעת בהתאם ל"טובת הילד". לפי ועדת שניט הקביעה השרירותית כי חזקת הילד תינתן לאם, אינה עולה בקנה אחד עם טובתו. כמו כן, נוצר מצב אבסורדי בו בית המשפט סרב פעמים רבות לבקשת האב בדבר משמורת משותפת גם לאחר שגיל הילד היה מעל 6. זאת בטענה כי הילד התרגל לחיות עם המשמורן ושינוי המצב הקיים עלול לפגוע בטובתו.

שדרוג החקיקה

ועדת שניט פעלה מתוך תפיסה כי על החוק להשתנות ולהתחדש בהתאם לדורות. אם בעבר אבי המשפחה היה המפרנס והאם ניהלה את משק הבית, הרי שהיום חל שינוי בתפקידים אלו בתא המשפחתי. היפוך התפקידים והעליה בעצמאות האשה הגבירו את מעורבות הגברים בחיי ילידהם באופן משמעותי. אם כן, חזקת הגיל הרך, לפי ועדת שניט, אינה משרתת אף אחד מהצדדים שכן מפלה לרעה את הגבר ומקבעת את מעמד האשה כמטפלת ראשית בילדים. בנוסף, גרסה הועידה כי על ישראל להתקדם עם שאר מדינות המערב שכבר ביטלו חזקות כדוגמת חזקת הגיל הרך ובמקומן הסדירו בחקיקה את מימוש האחריות ההורית וקבעו קריטריונים לבחינת טובת הילד.

לב השינוי- סעיף 9

הועדה רואה בצורך לבחון את טובת הילד באופן פרטני על מנת לוודא כי הורי הילד ימלאו חובותיהם כלפיו במקרה של פרידה ללא הסכמה על הסכם הורות או אי קיומו. בנקודה זו בית המשפט יקבע את הסדר ההורות על פי טובת הילד שתיקבע לפי הקריטריונים הבאים:

  • צרכיו ההתפתחותיים של הילד בהתאם לגילו ומצבו.
  • רצון הילד, אותו יבטא בבית המשפט בדרך המתאימה לו, יקבל משקל רב בהתאם לגילו ומידת בגרותו.
  • זכות הילד לקיום קשר משמעותי, אישי, ישיר וסדיר עם כל אחד מהוריו.
  • מידת נכונות ההורים למימוש אחריותם ההורית בצורה של שיתוף
  • כישוריו האינדיבידואליים של כל הורה במילוי אחריותו ההורית.
  • יישקל הטיפול שהוענק לילד על ידי כל אחד מהוריו.
  • זכות הילד לקיומו של קשר משפחתי ומידת הנכונות והיכולת של הוריו לאפשר זאת.

שבעת הקריטריונים הללו מהווים כלי רב עוצמה המסייעים לבית המשפט בקביעת הסדר השותפות ההורית, זאת מפני שמרחיבים את הפרספקטיבה, מאפשרים איזון ושקלול המקלים בקביעת טובת הילד ואת מימושה על ידי הוריו. היה וקריטריונים אלו אינם מספקים לקבלת החלטה בדבר חלוקת הזמן והסדרי המגורים, תינתן עדיפות לשמירה על יציבות הילד ולמידת הטיפול בו לאורך כל חייו על ידי כל אחד מהצדדים.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.